יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה

נאום ראש המועצה, איתי ויסברג

כבכל שנה אנחנו מתכנסים שוב בערבו של יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה כדי לזכור ולהזכיר את מי שעבורם קפא הזמן. עולם ומלואו פסקו. למעשה 20,544 עולמות כאלו כשרק בשנה האחרונה נפסקו בהם 97 מתוכם 37 נכי צהל שלאחר מאבק ארוך שנים מעורר הערכה והשראה נכנעו לפציעתם.
 
אנשים שנפלו כדי שאחרים ימשיכו לחיות – זו בפשטות תמצית ההקרבה של הנופלים עליה משגשת מדינת ישראל כבר 71 שנה במין חוסר צדק משווע . מי ששילם את המחיר הגבוה ביותר לא יזכה לעולם לתמורה. בעודנו ממשיכים לחיות את חיינו, לצבור חוויות, לפתח רגשות, לחפש אתגרים לבנות קריירה ולהוליד ילדים הם נותרים כעזבון עגון בעבר שאט אט הולך ומתרחק.
 
באווירת יום הזכרון הכל כך ישראלית שאופפת את כולנו אנחנו מזכירים את הנופלים, שרים שירי זכרון ומוצאים מפלט בתמונותיהם. באופן כללי אנחנו נעטפים עצבות, שבתורה מכניסה אותנו למין "ריאליזם דפרסיבי". במצב זה אנחנו לא מדוכאים אולם עצובים.
 
וראה זה פלא, במצב של עצבות המחשבה שלנו חדה יותר, אנחנו רואים את העולם נכון יותר וההחלטות שלנו טובות יותר. אולי זו ההשראה שנחה עלינו כשאנחנו חושבים על הקרבתם, אולי הענווה בפני גבורתם, או אולי פשוט זו מערכת הפרופורציות שלנו שמזועזעת אל מול הנורא מכול וסרגל הערכים הבסיסי שלנו שחוזר לשתי שנתות – חיים ומוות. אז צונח על כתפינו האבל ואנחנו מתמסרים אליו.
 
ומתוך ההתמסרות נובטת בנו הנחמה, ומי מאיתנו לא זקוק לנחמה. לא רחמים עצמיים לא הסבר, לא תמורה – פשוט נחמה. וכאשר אנחנו מנוחמים אנחנו זוכים במבט שונה על העולם וצבעיו כבר אחרים, כאילו הכל ברור בו מאליו. כל החשוב והשולי מתגמדים בפני החיים והמוות.
זהו מעגל האבל הלאומי המתחיל בהקרבה, ממשיך בעצב, מייצר נחמה שמסדרת את הפרופורציות והאמת הפשוטה. כך גם נצא היום מהטקס הזה מנוחמים ועם פרופורציה משופרת על החיים שלנו.
 
אולם מה שנכון לקהל הרחב לא נכון בהכרח למשפחות השכולות. עבורן החלל עמוק וריק מדי והחוסר נותר ללא שום הסבר הגיוני. יום הזכרון איננו עבורם - הם חיים אותו בכל פינה בעולמם, כל השנה. בערבי שבת וחג טעם האוכל שונה, כשהדלת נפתחת הם נדרכים, כשמישהו בסביבתם מת הם מתפרקים מחדש. אפילו בשמחה משפחתית הם מחייכים אבל מהצד. עבורן כל שמחה תהיה מהולה בטעמה המר של ההחמצה. וההחמצה הזו מוציאה אותם באכזריות מהקהל. הם יכלו להיות כמו כולם לו רק ...
 
כתב אהוד מנור:
בן יפה נולד על כתף הכרמל ... והחיטה נבטה בשדות השבר ... והתינוק הרך היה לגבר ... אך למה לא מלאו עשרים לנער?
 
וכאילו ענה לו אברהם חלפי:
"תְּחִלָּה בּוֹכִים.
אַחַר-כָּךְ הַבֶּכִי מִתְאַבֵּן.
אַחַר-כָּךְ זוֹכְרִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:
אֶת נְפִילַת הַבֵּן.
וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר.
אוֹ מְדַבְּרִים עַל גֶּשֶׁם וְעַל מַה-נִשְׁמָע.
וְעַל מַשֶּהוּ עוֹד. וְעוֹד עַל מַשֶּהוּ.
וְהָאֹזֶּן בֵּין כֹּה לֹא תִּשְמַע.
וְשׁוֹתְקִים.
וְקָמִים מִן הכַּסֵּא. וְיוֹשְבִים. וְקָמִים. וְשׁוּב.
וְיוֹדְעִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:
לֹא יָשׁוּב"
 
נותר לנו לעשות שהכל לא היה לשווא ושנהיה כולנו ראויים.
יהיה זכרם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ברוך
 
צילום: רוני גרוס