ביום שלישי השישי לספטמבר 2022, בשעה שתיים עשרה בצהריים, התקשרו אלינו מבית החולים שיבא ואמרו לנו לבוא דחוף. כשהגענו לבית החולים עילם כבר לא היה אתנו.
חמש שנים לפני, ב- 2017, עילם אובחן כחולה סרטן נדיר ואלים. שלב 4. הרופאים אמרו שאין להם מענה. "אפשר לנסות טיפול כימותרפי ארוך, קשה ומתיש, בלי הבטחה שזה ירפא".
בזמן שעילם היה באשפוז הראשון, חברים שלנו הגיעו לבית. כמו בתוכנית טלוויזיה הם הפכו, תוך יממה אחת, את כל החדר שלו. שמו פרקט, צבעו את הקירות, קנו לו מיטה חדשה, מנורה, טלוויזיה, קונסולת play station, משחקים... הוא חזר וגילה את ההפתעה המדהימה. את התמיכה והדאגה.
כשהשיער שלו התחיל לנשור כל החברים שלו החליטו לעשות גלח, יחד אתו.
אחרי כל טיפול כימותרפי, כאשר הרופאים והאחיות אמרו לנו שעילם יהיה מרותק במיטה כמה ימים, הוא היה קם ומתאמן. כשהוא יכל הוא היה מגיע לבית הספר, לכיתה י"ב, לחברים, למחנכת אסתר האהובה.
בזמן הטיפולים הוא הספיק לעשות רישיון נהיגה ולסיים את כל מבחני הבגרות.
עילם נלחם עם כל הכוח שלו. הוא לא התלונן, הוא לא רצה הנחות, הוא רצה להמשיך לחיות. הטיפול, שנמשך יותר משנה, עבד. המחלה הייתה בנסיגה. זה היה נס.
לפני שחלה, עילם היה שחקן כדורגל בליגת העל לנוער. כל יום הוא היה מתאמן ברעננה. אחרי הטיפולים וההקרנות נאמר לו שהוא לא יוכל יותר להיות שחקן כדורגל מקצועי. החלום הגדול של חייו התפוצץ. אבל הוא לא ויתר: הוא למד להיות מאמן כדורגל במכון וינגייט, מאמן מנטלי באוניברסיטה הפתוחה והתחיל לעבוד כמאמן. הוא התנדב כמדריך בעמותה להושיט יד, הוא היה בקשר עם הרבה ילדים חולים.
עילם היה עטוף באהבה ובחברים, כי כולם אהבו אותו. היה לו יופי קורן, חיוך הורס, הומור נדיר, ובעיקר היתה לו דרך מיוחדת לגשת לאנשים. עם כבוד, רוך, עניין.
בדרך בה הוא נלחם במחלת הסרטן הוא נתן השראה להמון אנשים. הוא תמיד שמר על אופטימיות, על מצב רוח טוב, על אהבה לחיים ולזולת. עד הרגע האחרון היו לו תוכניות: הוא כתב תסריט על ילדים חולי סרטן שבורחים מבית החולים לפאריז. הוא הקים סטארט אפ על אימון ספורטיבי. הוא הכיר אהבה גדולה, נסע ללונדון, פאריז, אמסטרדם. הוא עשה סקי, טייל בארץ עם החברים, הקשיב למוזיקה ושר כל הזמן.
באוגוסט 2021 המחלה חזרה. הוחלט לנסות לקבל את הטיפול הטוב ביותר, אצל המומחה העולמי בניו יורק. הוא היה שם עם אבא שלו. הוא הכיר הרבה אנשים. כולם התאהבו בו.
כילד עילם חיי ארבע שנים בפאריז עם המשפחה שלו, בשליחות. אחרי זה הוא חיי בגבעתיים ובבנימינה, שהוא כל כך אהב. בכל מקום, כבר מגיל קטן, היו לו המון חברים. כל האימהות התאהבו בו, והוא היה ג'נטלמן אמיתי עם כל אחת.
ב24 באפריל 2000 נולד בבית החולים וולפסון תינוק חמוד, יפה, אהוב. עילם דרמון.
הוא היה מטאור.
אני ראשל, אימה שלו, כותבת את המילים האלה, ואנני מאמינה שזה קרה, שהוא איננו יותר. אני מחכה שהדלת תיפתח ואני אשמע את קולו, את הצחוק המדבק שלו. אני אחבק אותו חזק.
עילם השאיר לנו יומן ובו מלא תובנות. הנה אחת מהם:
לא משנה מה... מול מי... באיזה מצב...
האהבה שבי תמיד תצא. או לפחות אנסה. דרך נימוסים, תמיכה, צחוק, חיבוק.
לפעמים דרך שתיקה...
כי אם לא הרי תצא שנאה.
אבל אני, מבחנתי, מצליח וממשיך במשימה.
עילם דרמון