זכרונות מבית אמא זהבה לבית קרופיק – שוסטקובסקי
הילדה הראשונה של גבעת עדה – מראח.
אי אפשר להתחיל את סיפורה של אמא מבלי לספר את תולדות המקום בקצרה וכיצד הגיעו הוריה כזוג צעיר למקום שכוח-אל המוקף בכפרים ערביים עוינים – מראח, ששמה העברי ייקרא גבעת עדה.
סבי, בנימין קרופיק הי"ד, נולד בזיכרון יעקב בשנת 1895 למשפחה ענפה. בהיותו בן 20 נישא לסבתי דבורה לבית ברמן שעלתה מפולין, בינקותה. גדלה בנווה צדק (יפו) ויחד עברו למראח עם שבע משפחות נוספות והחלו לעבד את האדמות ש-יק"א (באדיבות הברון רוטשילד) רכשה עבורם. ב 1920 היו במקום 10 בתי אבן וסביבם חומת מגן.
באותה שנה בחודש מאי במאורעות תר"פ(1920) נרצח סבי בנימין הי"ד ע"י ערביי הסביבה וסבתי דבורה נותרה אלמנה עם 3 ילדים קטנים : אמי זהבה הבכורה בת 4 שנים, אחותה אהובה בת השנתיים ויצחק התינוק בן 7 חודשים.
מקום קבורתו של סבי בנימין קרופיק הי"ד, בבית העלמין בזיכרון-יעקב. לציין, שהברון רוטשילד הציע לשלוח את שלושת היתומים הקטנים להתחנך בצרפת אך סבתי דבורה, האלמנה הצעירה סירבה להיפרד מהילדים.
המושבה שינתה את שמה לגבעת עדה בשנת 1924 על שמה של אדלאייד, אשת הברון רוטשילד וחיו בה כבר 13 משפחות . היא הוקמה כמושבה חקלאית: בתחילה פלחה וגידולי בעל ומאוחר יותר כשהניחו קווי מים בשטחים החקלאיים עברו לגידולי שדה. אך במהרה הענף העיקרי היה ענבי יין ועצי פרי למיניהם.
על סבתי האלמנה דבורה קרופיק ויתומיה : אמי זהבה, הבכורה שכונתה "הילדה הראשונה של גבעת עדה ", אהובה ויצחק, עברו שנים קשות של קשיים כלכליים, עיבוד האדמות ותקיפות נוספות במושבה ע"י הערבים אשר גבו את חייהם של תושבים נוספים ובזזו את רכושם הדל. לכן, בתקופה קשה זו נאלצה סבתי להיעזר במשפחה המורחבת בזיכרון יעקב בחסות חמיה, סבה של אמי, טוביה קרופיק.
במרוצת הזמן, נישאה סבתי האלמנה לזאב אפרתי שעזר לה לקיים את המשק ונולדו להם 3 ילדים נוספים : שרה, עדנה ויוסף אפרתי.
בזאת לא תמו תלאותיה של המשפחה המורחבת, בחודש יוני 1938 אחיה הצעיר של אמא, יצחק קרופיק ( "התינוק הנ"ל " ) הי"ד, נחטף
ונרצח יחד עם שני נערים נוספים :
בן דודו דוד אוורבוך ודוד פרנק, בדרכם הביתה מהשדות. שרידי גופותיהם נמצאו ליד ג'נין לאחר שנה וחצי והם קבורים בקבר אחים בחלקה הצבאית בבית העלמין בגבעת עדה.
זהו סיפור טרגי של משפחה ציונית , אחת מיני רבות שסבלו משבטים ערבים ובדווים פורעי חוק שיד החוק – המשטרה הבריטית – קצרה מלהושיע או להגן עליהם.
במרוצת השנים, סבתי נישאה כאמור לזאב אפרתי, כנ"ל ואמי עזרה במשק הבית כשבחצר היו חיות בית ומשק חקלאי שנדרשו לעזרתה בשדות ובכרמים. בגיל 17 למדה בבית ספר לאחיות בבית חולים בצפת וסיימה את לימודיה בירושלים.
אבי ז"ל, צבי שוסטקובסקי, עלה לארץ מפולין (אוקראינה דהיום) בשנת 1934 בעקבות הפוגרומים והותיר שם את אמו, אחותו ואחיו. אביו נרצח באוקראינה בהיותו בן 4 שנים. צבי, התמקם בחדרה
בעזרת מכרים שעלו קודם לכן מפולין, עבד בפרדסים, התגייס להגנה, ובשנת 1941 התגייס לצבא הבריטי, בתקווה שגיוסו יאפשר לו לקבל אישורים להעלות את משפחתו ארצה. הוא שירת בחיל האוויר הבריטי כמכונאי מטוסים ונשלח במסגרת זו ליוון ולצפון אפריקה. אדם חרוץ מאד ומוכשר ביותר, בעל ידי זהב שאפילו מצא זמן ליצור מכנפי מטוס גרמני שהופל, חנוכייה ופמוטים למזכרת. פריטים אלו נשמרים במשפחה עד היום. בעת שהותו באל- עלמיין (לוב) ב-1942 הבין שכל משפחתו נרצחה בידי הנאצים ועוזריהם האוקראינים.
כמגויס לצבא הבריטי, הורי כבר היו נשואים והורים לילד, שהוא אחי בנימין ובקיצור, בני הקרוי על שם סבי בנימין הי"ד. הנטל הכלכלי, העבודה בחקלאות וילד קטן בבית כשהאב בצבא הבריטי בחו"ל – נפלו על כתפיה של אמי. אני יודעת מסיפורים ובהכירי אותה, היא לא התלוננה אף פעם. טובת לב, חרוצה מאד, זריזה, חייכנית, בעלת חוש הומור מיוחד ושמחת חיים. לראותה נוטעת כרם לבדה – לראות ולא להאמין. אני זוכרת זאת היטב בתור ילדה קטנה שישבה בצל בכרם וצפתה בה. אמא לא בחלה בשום עבודה שיכלה לעזור בקיום נאות למשפחה והשכר שהגיע מהצבא הבריטי הספיק אך בקושי לקיום.
אבא תרם את חלקו להגנת המושבה כאשר הבריח בדרך לא דרך נשק ואמא התנדבה באזור גבעת עדה באימונים בסתר של חברי ההגנה.
עם שובו של אבא הביתה, הוא נרתם לעבודה החקלאית אותה למד תוך כדי עבודה מחקלאים וותיקים ובשיתוף עם אמא. במקביל ניצל את כישוריו מהבית בפולין ועבד כשרברב לכל דורש, אפילו באזעקת פתע בלילות בעקבות דליפת מים או פיצוץ צינור. כמכונאי עזר לכל מי שביקש עזרה והתבייש לבקש תשלום, מתוך הבנה שלכולם קשה.
כאשר התאפשר, רכש אבא משאית קטנה והוביל עמה את הפירות לשוק הסיטונאי בחיפה או בתל אביב כשאמא מלווה אותו ושומרת שלא יירדם בעת הנהיגה. חוזרים מאוחר בלילה וקמים לעבודה השכם בבוקר, על פי המשפט הידוע: "מן עלות החמה עד צאת הנשמה". כך, מתנהלים חייהם במשך שנים רבות כאשר חריצותם וכשרונם נודעו ברבים. וכך, אבא גויס לחברה קבלנית גדולה בחיפה לעבודת שרברבות מתקדמת בבניינים רבי קומות בדניה אשר בחיפה, בהכנת תשתית שדה התעופה בקעת הירח באילת, שכונות חדשות באור עקיבא ועוד, מאד הצליח בעבודתו שביטאה את כישוריו, ובמקביל, אמא יצאה לעבודה במרכז לקשישים "מלבן" בפרדס חנה, כמנהלת / אם בית.
מצחיק היום לומר, שעבודות החוץ של הורי עזרו מאד להחזיק את המשק החקלאי ולשלם לפועלים הערבים מכפר קרע ולחומרי הריסוס. שניהם תרמו את חלקם בעבודה בחקלאות בסופי שבוע ובחופשות. כשבגרנו, הילדים-האחים : בני, נגה ואני - גוייסנו גם אנחנו.
לצערי, אבי נפטר ממחלה קשה ב- 1984 בגיל 70 והוא עדיין חסר לי מאד.
אמי המשיכה בעבודתה עד ליציאתה לגמלאות ולא נחה לרגע. הוזמנה להרצות בבית הספר היסודי על שם אהרון גבע, בגבעת-עדה לספר את תולדות המקום, השתתפה בכל אירועי המושבה בשירה בקולה הנפלא ובהצגות המקומיות. ללא פחד קהל בכלל. התמידה לנסוע בשמחה כל יום ועד יום מותה- למרכז יום לקשיש. גם שם בלטה בהשתתפותה בהצגות ובמקהלה ותמכה בקשישים כמוה אך במצב בריאותי קשה יותר ונכויות שונות. לבה הטוב ושמחת החיים שלה הפיחו רוח אופטימית בקרב הקהילה הזו. ולא הזכרתי את עזרתה הרבה עם הנכדים, תמיד התייצבה בשמחה עם תיק בגדים ותיק עוגות בכל קריאת עזרה ממני או מאחיי. אני מניחה שרוב הסבתות הן כאלה.
אמא האריכה ימים עד גיל 94 ומותה היה פתאומי וללא כאב או חולי. אמרו לי המנחמים שהיתה צדיקה.
אני מסכימה.
בעיון באלבומיה הישנים הכוללים תמונות ילדות, בגרות, נישואים וכד', מצאתי חילופי מכתבים ביני לבין אמא, שנשמרו מעל 50 שנה והצהיבו מעט, מימי לימודיי מחוץ למושבה ובעת שירותי הצבאי, ורשימות שונות בכתב ידה שמהן ניתן לזהות את חוש ההומור שלה והאופטימיות שלה :
1. מהם חיים בלי אהבה ?
אמונה בלי אהבה - הופכת אותך לקיצוני
חובה בלי אהבה – הופכת אותך לחסר הומור
סדר בלי אהבה – הופך אותך למחמיר
עצמה בלי אהבה – הופכת אותך לאלים
צדק בלי אהבה – הופך אותך לקשוח
וחיים בלי אהבה – הופכים אותך לחולה !!!
2. ועוד מספר מלים תחת הכותרת "חשוב"
לא חשבת - אל תדבר !
דיברת – אל תבטיח !
הבטחת – אל תכתוב !
כתבת – אל תחתום !
חתמת – אל תתפלא !
הורי היקרים,
הזמן שחלף מאז לכתכם לא הפחית את אהבתי לכם ואת געגועיי.
אתם חסרים לי מאד.
נחמה שוסטקובסקי – גרינר
יוני 2023